אם הייתם שואלים מדעני אקלים לפני שנתיים מה הבעיה הכי קשה שיש להם בהבהרת החומרה של משבר האקלים לציבור, הם כנראה היו אומרים שזו העובדה שלמרות שהמשבר כבר כאן - הכל נראה כרגיל. השמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב, לפעמים קצת חם או שיש מבול פתאומי, אבל לא נורא. אם יקרה משהו, זה בטח יהיה בעוד שנים, אפילו עשורים, אז תחזרו למעבדות שלכם ותעזבו אותנו בשקט.

אלא שבשנתיים האחרונות, ובמיוחד בקיץ האחרון, נבואות הזעם הפכו למציאות. שריפות ענק באוסטרליה ובקליפורניה, נחילי ארבה בממדים תנ"כיים באפריקה, גלי חום שוברי שיאים במערב ארה"ב, בקנדה, בישראל. בסיביר, שם אזורים שבשגרה נהנים מטמפרטורות של מינוס 30 ומעלה, החליטו לוותר על המינוס. שיטפונות ענק קטלניים שטפו את אירופה ואת סין ועוד מגוון אירועי קיצון כמעט חסרי תקדים. השנתיים האחרונות הבהירו לנו שמשבר האקלים הוא כבר לא סוגיה תיאורטית, אלא מציאות שנמצאת רק במסלול הסלמה מתמשך. אלא אם נעשה משהו. זה לא הנורמלי החדש, זה רק הבסיס להסלמה הבאה. הקיץ החם ביותר בחיינו, הוא הקיץ הקר ביותר בשארית חיינו.

קשה לקשר אירוע קיצון ספציפי זה או אחר לשינוי אקלים, אך מדענים מסכימים: התרבות האירועים האלו היא תוצאה ישירה של ההתחממות הגלובלית שנגרמת כתוצאה מפליטת גזי חממה על ידי בני אדם. והם רק יתגברו, לצד האצה של תהליכים ארוכי טווח נוספים כמו הפשרת קרחונים, עליית גובה פני הים, החמצת והתחממות אוקיינוסים, הכחדה המונית של מינים, הגירה נרחבת ועוד השלכות היקפיות.

השלכות אלו יכולות להיות ישירות ובעלות קשר ברור, כמו עלייה בתמותה כתוצאה מגלי חום. אבל משבר האקלים משפיע על חיינו בדרכים מפתיעות שהקשר שלהן למשבר לא מובן מאליו במבט ראשון. למשל, מחקר בשיקגו העלה שבגלי חום נרשמה עלייה באלימות במרחב הציבורי, בעיקר בשכונות מוחלשות. הסבר אפשרי הוא שיותר אנשים יוצאים מהבית, שאוגר חום ואין אפשרות לקרר אותו, ולכן גברה האלימות בחוץ. מחקר במדריד קשר בין גל חום קיצוני לעלייה של רצח נשים על ידי בני זוג - יום לאחר גל החום. הסבר אפשרי הוא שגלי חום מביאים לעלייה במתח במשפחה וליותר התפרצויות זעם. במחקר באוסטרליה מצאו באזור כפרי עלייה באלימות במשפחה, שנגרמה בגלל בצורות ממושכות שהביאו למשבר כלכלי והצטברות של חובות. המשבר דחף את הגברים לסמים ולאלכוהול, מה שהביא לעלייה באלימות במשפחה.

והפגיעה, כמו כל פגיעה רוחבית מסוג זה, היא לא מידתית. אנשים משכבות מבוססות נפגעים פחות, כי הם יכולים למזג את הבית ללא הגבלה, להתמודד טוב יותר עם הצפות או להרשות לעצמם הגנה טובה יותר משריפות. ומדינות מתפתחות יהיו הראשונות לספוג את ההשלכות הגרועות ביותר של משבר האקלים – שילוב של מגוון גורמים כמו מיקומן באזורים מועדים לפורענות והיעדר תקציבים מספקים להיערכות אקלימית – גם בשעה שאלו המדינות המפותחות, על פליטות גזי החממה המסיביות שלהן, שאחראיות למרבית המשבר.

ג’ינה מקארתי, יועצת האקלים של הבית הלבן, מנהלת את גיבוש תוכניות הממשל, עוזרת לקבוע כמה כסף יוקצה ולמי ויכולה להפוך את ארצות הברית למובילה עולמית בצמצום פליטות גזי חממה

בתרחיש של עסקים כרגיל, משבר האקלים ימשיך ויחריף בקביעות, אולי אף יגבר תוך הרחבת הפערים החברתיים ולפעמים ירסק מדינות שונות. הקיץ הזה, אחד האכזריים מבחינת אירועי קיצון, אולי עוד ייזכר בעוד עשור כקיץ רגוע ומתון, כזה שאפשר היה לערוך בו משחקים אולימפיים כאילו כלום.

הכלכלות הגדולות בעולם מבינות את חומרת המצב, וכולן הציגו יעדים ותוכניות לצמצום פליטות גזי החממה בשיעורים ניכרים, רובן קרוב או בהתאם ליעדים שהציבו מדענים – 50% עד 2030, איפוס מלא עד 2050 – על מנת להגביל את ההתחממות הגלובלית ל־1.5 מעלות ביחס לעידן הטרום־תעשייתי (אף אחד כבר לא מדבר על עצירה, את הרכבת הזו פספסנו מזמן. לכל היותר אפשר לצמצם נזקים).

הבעיה היא שאף אחת מהן, אפילו לא האיחוד האירופי שהציג והתחיל ליישם מספר תוכניות שאפתניות יחסית, לא נעה בקצב מהיר מספיק על מנת להפוך את היעדים למציאות. השנה, למשל, מעריך ארגון האנרגיה הבינלאומי שהשימוש בדלקי מאובנים ופליטות גזי החממה יחזרו לרמתם טרום־הקורונה, ועוד יוסיפו ויטפסו ב־2022. מדינות רבות ממשיכות לסבסד חברות ופרויקטי דלקי מאובנים, לעיתים בהיקפים גדולים יותר מההשקעות שלהן באנרגיות מתחדשות. התחושה שמדובר במצב חירום חסר תקדים, כזה שמחייב שבירה מיידית של כל הכללים הקיימים ומעבר מואץ להתנהלות חדשה, כפי שהיה בשנת הקורונה, עוד לא חלחלה מספיק לעומק, ועד שזה יקרה, אם יקרה, זה כבר עלול להיות מאוחר מדי.

בארצות הברית, לעומת זאת, ניכרת הפנמה כלל־מערכתית בחומרת המצב. ברגע שבו התיישב נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן בכיסאו – אחד הנושאים הראשונים שבעניינם חתם על שורת צווים נשיאותיים היה משבר האקלים. הסוגיה נקבעה כאחת מארבע אבני היסוד של ממשלו, וביידן הציג תוכנית תשתיות של טריליוני דולרים שכוללת השקעות של מאות מילארדי דולרים לבלימת משבר האקלים.

אלא שהקרדיט האמיתי צריך ללכת דווקא לג'ינה מקארתי, יועצת האקלים הלאומית של הבית הלבן – תפקיד חדש שביידן יצר במיוחד בשבילה – שמובילה את עיצוב המדיניות של ממשלו בנושא. ביידן אולי חותם על הצווים הנשיאותיים - אך מקארתי היא זו שכותבת אותם. הניסיון הרב והמגוון שלה בתחום הכין אותה לתפקיד הנוכחי - ככל הנראה תפקיד חייה.

מקארתי היא מהדמויות הוותיקות והחשובות בתחום המדיניות הסביבתית, עם ניסיון ארוך שנים בממשל המקומי והפדרלי ובחברה האזרחית. היא עמדה בראש המשרד לעניינים סביבתיים במסצ'וסטס ושימשה כיועצת לענייני סביבה לחמישה מושלים במדינה. ב־2013, הנשיא ברק אובמה מינה אותה לעמוד בראש הסוכנות להגנת הסביבה, ומקארתי ניצלה את מעמדה כדי לקדם הפחתת שימוש בפחם ומעבר לאנרגיות נקיות. בשנים האפלות של ממשל טראמפ היא כיהנה בין השאר כמנכ"לית המועצה להגנה על משאבי טבע, אחת מהעמותות הסביבתיות המובילות בארה"ב.

כיועצת האקלים של ביידן, היא מובילה את גיבוש היוזמות והתוכניות, עוזרת לקבוע כמה כסף יוקצה ולאיפה הוא יכוון. היא לא עושה את זה לבד, כמובן, אבל היא הגורם החשוב ביותר בקביעת המדיניות בתחום. מדיניות שאם תיושם במלואה (וזה לא יהיה פשוט, לנוכח הכחשת האקלים ההרסנית של המפלגה הרפובליקנית), היא יכולה להפוך את ארה"ב למובילה עולמית בצמצום פליטות גזי חממה, ואולי אפילו להציל את העולם.

בהקשר זה, יש מקום למילת גנאי מיוחדת לישראל שלאורך השנים, ובפרט בחודשים האחרונים, הציגה כמה התחייבויות לצמצום פליטות גזי חממה. ואולם, היעדים שנקבעו נמוכים משמעותית מהסטנדרט המקובל, ולא לוו עדיין בתוכניות מהותיות ומפורטות או בתקציבים משמעותיים. במקביל, ישראל לא עושה כמעט דבר כדי להיערך להשפעות משבר האקלים שצפויות להכות באזור בעוצמה חריגה במיוחד כבר בעשור הנוכחי כנראה. וכל זאת, בשעה שהיא ממשיכה לטפח ולעודד את מגזר הגז־דלק מאובנים לכל דבר ועניין, שהדבר הטוב היחיד שאפשר להגיד עליו זה שהוא לא גרוע כמו פחם – תוך דשדוש בפיתוח אנרגיות מתחדשות.

גם עתה, כשהשפעות משבר האקלים מורגשות סביבנו מדי יום ונמצאות בראש הכותרות, זה עדיין לא מאוחר מדי. יש לאנושות עוד הזדמנות להציל את עצמה מעצמה. לנקוט מהלכים דרסטיים לצמצום פליטות גזי חממה והגנה על המגוון הביולוגי, שבטווח הארוך לא רק יבלמו את משבר האקלים אלא גם ישפרו את המצב הבריאותי של אוכלוסיית העולם וידחפו את הכלכלה כלפי מעלה. יש עדיין זמן, אבל הוא הולך ואוזל במהירות. אם לא נתחיל לפעול עכשיו, אבל ממש עכשיו, הרכבת תאבד שליטה ויהיה זה בלתי אפשרי להחזיר אותה למסילה.

עומר כביר