השנה האחרונה לא הייתה השנה של יחיא סינוואר, לא במישור האישי ובוודאי לא מבחינת הישגי תנועתו ברצועת עזה. בחודש מרץ יוקרתו האישית נפגעה לאחר שניצח בקושי רב בבחירות הפנימיות להנהגת הארגון ברצועה וסינוואר שנחשב לכל יכול ברצועה מצא עצמו לפתע במצב שבו נאלץ לקושש קולות כדי להבטיח כהונה נוספת.

אבל המכה האישית שספג סינוואר הייתה רק קדימון להמשך, לחלום של חמאס להשתלט על הגדה המערבית באמצעות בחירות ברשות הפלסטינית שנגוז בחודש אפריל. יו"ר הרשות הפלסטינית אבו־מאזן הבין את טעותו בזמן ונוכח הפיצול בפתח והסקרים המחמיאים לרשימת חמאס, בלם את המהלך בזמן מבחינתו. הסדק במנהיגותו של סינוואר וחוסר שליטתו בנעשה הקרין בסופו של דבר גם כלפי ישראל כשמנהיג הזרוע הצבאית מוחמד דף יזם את פתיחת סבב שומר החומות. סינוואר אמנם הצליח לשרוד בבונקר את 11 ימי המערכה וכשיצא ממנו המשיך בדברי הרהב שלו, אולם בתוך תוכו מבין שחמאס יצא מוחלש מהאירוע. הנזק נאמד בכ־500 מיליון דולר, עם אלפי בתים שניזוקו, עשרות אלפי עזתים עקורים מביתם, ללא תעסוקה וכסף ועם זעם הולך וגובר כלפי השלטונות בכל יום. חמאס ברצועה צריך עכשיו הרבה כסף והרבה כדי לשקם את התשתיות ולאפשר סוג של חיים לתושבים, אבל גם כדי לשקם את הזרוע הצבאית מהמכות שספגה לקראת הסבב הבא.

המציאות ברצועת עזה צריכה להדאיג כל ישראלי. היעדר זרם סדיר של מים וחשמל באזור הכי צפוף אוכלוסין בעולם, ובמרחק נגיעה מיישובים ישראליים בדרום, הוא פצצת זמן מתקתקת שעלולה להתפוצץ בסופו של דבר על ישראל. לכן התקופה הנוכחית, ועל רקע חולשתו של סינוואר, היא הזדמנות אולי בלתי חוזרת לעצב מחדש מנגנוני סיוע לרצועת עזה בחסות בינלאומית, ובדגש על הממשל האמריקאי וצינור חמצן המזומנים של חמאס - קטאר.

דורון פסקין