< לכתבה הקודמת
די לעקוב אחר מסע הנופש הנוכחי של בנימין נתניהו בארצות הברית כי להבין שהוא אולי נאלץ להיפרד מלשכת ראש הממשלה, אבל רוחו לא הלכה לשום מקום. היא עדיין מרחפת מעלינו, ממתינה לנו בסלון, מקרקשת בעצמותינו.
עד לא מכבר, כשהיה בתפקיד, היה היגיון מסוים בהדהוד העצום שלו זכו כל התבטאות, ציוץ או צילום של נתניהו, בקרב אוהדיו ולא פחות מכך בקרב מתנגדיו. אפשר להיזכר למשל בתיעוד שלו מתחסן, ששודר בשידור חי ועדיין הוליד אלפי ניתוחים בהולים: למה לא האחיות חיסנו אותו, מה באמת היה במזרק, למה הרופא רמז לפלסבו, למה בלי כפפות, ולמי באמת היתה שייכת היד החסונה.
חלפו כמעט שלושה חודשים מאז שנתניהו עזב את התפקיד, וההדהוד לא שוכח. הנה צילום של ראש האופוזיציה יושב "כאחד האדם" על עגלת המזוודות בהמתנה לעלייה למטוס בסן פרנסיסקו, והרשת מתפוצצת מניתוחים על גבי ניתוחים, האם בוימה התמונה או שמא יש בה מן האותנטיות, מי צילם ומה זה אומר ומה ביבי ביקש לשדר. והנה צילום שלו עושה פילאטיס בחדר כושר במלון יוקרה אי שם בהוואי, מותח בכבדות מסוימת את אבריו בתנוחה שבאופן לא שכיח מתכתבת עם גילו. ושוב סחרור חברתי של מה המסר ומה הצילום נועד לשדר. פילאטיס.
נתניהו הוא רב אמן של משחק בראשינו. פלא־פלאים של ציניות ותחכום, שכמו מנצח על תזמורת יודע מה תהיה ההשפעה של כל צליל על קהלו, ולכן שולט בכל תו. כך הוא מסוגל לטוס בעיצומו של גל קורונה עד להונולולו, להמשיך משם כיודע חן לאי מסוים מאוד שמעולם לא שמענו עליו, לנפוש עם מיליארדר־על שהאי כולו בבעלותו, ולהמשיך להיות מייצג אותנטי של ישראל השנייה, שבמקביל לפילאטיס שומר על כושר גם בניצול ציני של אירועים ביטחוניים כדי לנגח את מחליפו.
הרוח הזו של נתניהו, נוכחותו המתמדת, נושבת בעוז לא רק מעלינו אלא גם מעל ראשי הממשלה החדשה. אם תשאלו את נפתלי בנט או יאיר לפיד, הם יגידו שהוא אינו מעניין אותם, ובוודאי שאינו משפיע. אבל כמו ששלמה ארצי שר, תגידי שכן, את יודעת זה בלוף, החיים לא דומים לסרטים.
נתניהו ממשיך להיות איום מתמיד, גם בגלל שבריריות הממשלה ורצונו העיקש לחזור לכסאו, אבל בעיקר משום שהוא הפריזמה שדרכה עוברת ונבחנת כל פעולה של ההנהגה החדשה. כמעט כל החלטה שקיבלה עד היום ממשלת השינוי מקבלת את תוקפה וניתנת לה משמעות רק אחרי שהוצבה מול החלטות נתניהו וממשלתו. סגר או לא, חיסון שלישי ומתי, פתיחת שנת הלימודים ואיך, שחרור נתב"ג, תגובה בעזה, פצצה באיראן, ועדת חקירה ממלכתית, תקציב, דמי אבטלה, תו ירוק. שום דבר מכל אלה אינו עומד בפני עצמו, כהחלטה נקייה, אלא רק ככזו שהיא "לעומת" מי שהיה כאן קודם.
אנחנו עדיין בשלב הלעומתי, כי קשה מאוד למחוק 12 שנות שלטון רצופות, בוודאי כאלה שניזונו מליבוי אמוציונלי מתמיד, שלא לומר סחרור. המשימה קשה במיוחד משום שהאנטי־תזה היא ניהול קר, שקול וענייני. זו כמובן גישה ראויה, כך ממשלות אמורות להתנהל, אבל כבר שכחנו. התרגלנו אחרת. וקשה לשבות את לבם של ההמונים סתם בהחלטות רציונליות. זה אולי יעיל ומועיל אבל ממש לא מרגש. ואנחנו רגילים להתרגש. אילפו אותנו להיות נסערים.
זה קשה, אבל חשוב מאוד להמשיך. ניהול ממשלתי שקול הוא מפתח לקיומה של דמוקרטיה, ולא חשוב אם זו ממשלת ימין או שמאל. אם מתמידים, בסופו של דבר ההדהוד ייחלש. ויישאר פילאטיס.
בנימין נתניהו מצוי כרגע בלימבו, אזור דמדומים שבין גן עדן לגיהנום. לאן פניו מועדות, לאן תתגלגל נשמתו? להלן כמה מהאופציות: הסדר טיעון ופרישה מהחיים הציבוריים; איבוד השליטה בליכוד; חזרה לראשות הממשלה והמשך המאמצים לחיסול משפטו הפוליטי.
המציאות הפוליטית והמציאות המשפטית מתנהלות במקביל ומשפיעות זו על זו וככל שממשלת בנט־לפיד תתקבע לטווח ארוך, לא רק שאופציית החזרה לבלפור תתרחק, גם המרד בליכוד יתפוס תאוצה. סנוניות כישראל כץ, ניר ברקת ואפילו מירי רגב יעבירו הילוך במירוץ אל הירושה. אבל בעוד המסך הפוליטי הולך ויורד, המסך המשפטי פתוח וההצגה נמשכת. למי ששכח, המשפט נמצא עדיין בשלב של עד התביעה הראשון, מנכ"ל וואלה לשעבר אילן ישועה. בקצב הזה המשפט יימשך שנים, אבל נתוני היסוד לא באמת משתנים: סכנת הכלא מרחפת, וחמור מכך - שכר טרחת הסניגורים עלול לתפוח. הערפל הפוליטי אל מול הוודאות המשפטית מטים את הכף להסדר טיעון.
תפקיד ראש האופוזיציה הוא תחנת גמילה במעבר מראשות הממשלה לתפקיד חבר הכנסת, ואז לאזרחות. היתרון הוא במעבר ההדרגתי: חלק מסממני השלטון עדיין קיימים, סוויטות יוקרה ונסיעות לחו"ל עדיין נרשמות ביומן, נאומי תוכחה לממשלה הנוכחית עדיין מושמעים, והביביסטים עדיין עמנו. במובן זה, המהלך של מירי רגב הוא דרמטי. אם באזוב הבכיר הזה נפלה שלהבת, מה יגידו שאר האזובים. אמיר אוחנה וגלית דיסטל־אטבריאן עלולים לא להספיק לתחזוק הקאמבק.
תרגיל היח"צ המגושם של מלון דן כרמל, בכיכובו של צחי נוי כ"מלצר", התגלה לא רק כפאתטי, אלא החזיר למרכז הבמה את נתניהו הנהנתן, רודף ההנחות. אבל אין לזלזל במשמעויותיו האמיתיות של האירוע: אלפיים שקל יצאו בכל זאת מארנקו. זה רחוק מהסכום הריאלי, אבל כשלב בתהליך הגמילה זהו בהחלט הישג. חשוב לחזק את היד שהושטה לארנק — בהיסוס רב, בתרגול מוטוריקה חדשה ולא מוכרת, אבל הקונצפט שאדם אמור לשלם על בילוייו מתחיל לחלחל. אין ברירה, כי אין הרבה טייקונים ומיליארדרים שיסכימו לממן בילויים של ראש אופוזיציה, ועוד נטול אופק לחזרה לשלטון.
הנוכחות של נתניהו בחיינו עדיין חשובה, בעיקר בגלל שהיא מגדירה את ממשלת בנט־לפיד. כל מה שהיא תעשה, או לא, ייבחן אל מול ביצועי נתניהו, האמיתיים או המדומים. קורונה, עזה, איראן, שטחים, תקציב. נתניהו, בניסיונו ובגילו, נתפס כסוג של אב גדול לבנט וללפיד, שבאחת קיצצו את גיל ההנהגה בכ־20 שנה. נתניהו עדיין כאן. מתקשה להיפרד, מחשב מסלול בין הכנסת למפלגה ולבית המשפט. כל אחת מהחזיתות האלה מזמנת סיכויים ובעיקר סיכונים שצריך לחתוך. לא קל להמשיך ולעמוד על הבמה כשהמסך הפוליטי יורד, כשמחיאות הכפיים גוועות, כשהשופרות נחלשים, כשהמחליפים כבר מתחממים על הקו, וכשניר חפץ מתחמם לקראת עדותו כעד מדינה.
במשך 12 שנה, בנימין נתניהו לא הפסיק לדבר על עודף רגולציה ובירוקרטיה במשק הישראלי. הוא דיבר ודיבר ודיבר. נדרשו לו חמש שנים וחצי שנים להוציא את הדירקטיבה הראשונה בנידון, החלטה 2118 אשר קובעת חובה להקלה בנטל הרגולטורי הקיים בממשלה וכן חובת הערכת השפעות (RIA) לרגולציה חדשה. הוא המשיך באותה אסטרטגיה של לדבר את עצמו לדעת ולשבח את עצמו על ההתפתחויות שלו. הוא גם הביא את מומחי ה־OECD כדי שיטפחו על השכם (זה פחות הצליח לו). "כלכלת ישראל עדיין ממשיכה לפעול תחת נטל רגולטורי כבד בהשוואה לעמיתיה ב־OECD”, קבעו מומחי הרגולציה של ארגון הכלכלות המפותחות בחודש שעבר. הם אף העניקו לממשלת ישראל ציון "נכשל" על ישום סדרה ארוכה של המלצות שניתנו משנת 2009 - ולא בוצעו עדיין ב־2021. עד שהגיע טירון פוליטי, עם 6 מנדטים, ובתוך 1.66 חודשים הצליח לעשות את מה ש"מר כלכלה" לא הצליח לעשות במשך 183 חודשי שלטונו.
אלא שגם באותו לילה בו אושר התקציב על ידי ממשלתו הטרייה של נפתלי בנט ועמו רפורמת הרגולציה, הדברים היו יכולים להתגלגל אחרת לגמרי אם נתניהו היה יושב על הכיסא. בשעה שלוש לפנות בוקר הגיעה השרה לאיכות הסביבה, תמר זנדברג, ואתה עוד שבעה שרים וניסתה לבצע "פוטש". היא הסביר לבנט כי רפורמת הרגולציה לא תעבור. לטענתה, עם כל הכבוד לצמיחה ולמגזר העסקי, ההתערבות הממשלתית היא הכרחית בחיי האזרחים והרפורמה הלכה רחוק מדי. מעניין מה היה קורה אם לא שמונה שרים, אלא ארבעה בלבד (נניח יעקב ליצמן, אריה דרעי, משה גפני ואיתמר בן גביר), היו ניגשים לראש הממשלה נתניהו והיו אומרים לו: אין רפורמה. לא צריך ממש לדמיין, כי זה בדיוק מה שקרה בחלק הראשון של הקדנציה הארוכה של נתניהו: שרים באו, הפעילו לחץ, וקיפלו אותו.
בחלק השני של הקדנציה שלו הוא כבר ביקש לחסוך את המבוכה ולא הציע כל רפורמה. למעשה, בחלקה השני של קדנציית נתניהו היתה רק רפורמה אחת והיא הוצעה על ידי משה כחלון: הרפורמה בחברת החשמל. התוצאה: הממשלה שילמה לעובדי חברת החשמל 6 מיליארד שקלים ולאחר מכן התברר כי הרפורמה רלונטית ל־2% ממשקי הבית - רק לאלו שמחזיקים מונה חשמלי. כאלו היו ההישגים של ה"רפורמטור", או שמא ה"פרפורמר", נתניהו: הרבה דיבורים ומשחק. מעט מעשים. בנט, עם 6 מנדטים, נטול ניסיון בניהול אירוע כמו אישור תקציב בממשלה, הצליח לעבור את המשוכה. בסך הכל, הוא הסביר את חשיבות ונחיצות המהלך בנחישות ואסרטיביות. ושכנע. כי עמד על שלו לא התקפל.
אישור תקציב מדינה לראש ממשלה עם 6 מנדטים בתוך ממשלה שיושבים בה אביגדור ליברמן, מתן כהנא וגדעון סער וגם תמר זנדברג, ניצן הורוביץ ומירב מיכאלי, הוא דבר שעד לפני כמה שבועות היה נראה כמדע בדיוני. ראש הממשלה הנוכחי הצליח גם לעשות משהו שנתניהו התקשה (ואף כשל) לעשות: לפרגן לשר האוצר, למרות שהוא יריב פוליטי מר ויש בין השניים דם רע. נתניהו רב גם עם יאיר לפיד עת שימש כשר האוצר שלו וגם עם משה כחלון ותמיד דאג לקחת את הקרדיט מצד אחד, או לברוח מאחריות מצד שני. בנט בחר אחרת, נתן לליברמן את מקומו וזה גם השתלם לו. נכון, התקציב שהוא הגיש רחוק מלהיות מושלם. התוספות לביטחון היו מוגזמות באופן קיצוני, המסים שאכן הוטלו לא לוו בהעלאת מסים על הון, על עושר ועל ירושות והדבר פגע בתדמיתה של התוכנית הכלכלית וביכולת של הציבור להזדהות אתה. אבל בנימין נתניהו הוא האחרון שיכול להטיח ביקורת אחרי שבזבז 12 שנים יקרות של צמיחה וכוח שלטוני לטובתו האישית ולא לטובת המשק והאזרחים.
© כל הזכויות שמורות ל"כלכליסט"
www.calcalist.co.il
info@calcalist.co.il
עורך: אליחי וידל
עורך אחראי: אמיר זיו
עיצוב המהדורה הדיגיטלית: נעם תמרי
