פסק דין "הבוגדת" יישא עימו לספרי ההיסטוריה והכרוניקה של המשפט את השם שעושה עוול כה גדול לאישה שהתגלגלה במערכת המשפט עם כתם הבגידה על מצחה. מה שנשאר בזיכרון הוא הקביעה שלפיה אשמה מינית, "בגידה", שעלתה כעילה להדרת האישה מרכוש, לא אמורה להילקח בחשבון במאבק הגירושים.

הסיפור הזה, שבו ליווה עו"ד אייל מנחם את 'פלונית' בתביעתה, התגלגל כעשור. בני זוג היו נשואים במשך למעלה מ־30 שנה, שבסיומן היה לאישה קשר עם גבר אחר במשך כמה חודשים. למעלה מ־20 שנה התגורר הזוג עם ילדיהם המשותפים בבית מגורים שנרשם על שמו של הבעל בלבד. הנכס, לפי חוק יחסי ממון, אינו בסל הנכסים המשותפים, אבל בחסות הדין האזרחי פותחה "הלכת השיתוף הספציפי" המייחסת לגבר כוונה לשתף את אשתו גם בנכס שרשום על שמו בלבד.

וכאן נכנסו לתמונה ה"בגידה" ועימה המחלוקת: האם הבגידה מבטלת את כוונת הבעל (לפי הדין הדתי וחלק משופט העליון), או שהבגידה אינה יכולה לשמש שיקול לאחר שהתגבשה הכוונה? לאחר ארבע ערכאות, תשעה שופטי עליון ושישה דיינים נקבע שהלכת השיתוף הספציפי מתקיימת למרות ה"בגידה".

על הדרך נוצרו לא מעט שאלות־משנה: האם בגידת אישה במשך מרבית שנות הנישואים כן רלוונטית לביטול כוונת ההענקה של הבעל? ומה קורה אם הגבר בוגד? והאם צריך להוציא לגמרי אשמה מינית מהמשוואה הזו, כדי לבטל את האפשרות שהאישה תהיה בת ערובה כל חייה? וגם: האם עורכי הדין בדיני משפחה קיבלו עכשיו בוננזה משפטית חדשה – הזדמנות לפצח את ההבחנה בחוק בין נכסים מלפני הנישואים, ירושות ומתנות לבין נכסים שהופקו במהלך הנישואים? כלומר, אין יותר שלי־שלי ושלך־שלך (בנכסים שלפני הנישואים, ירושות ומתנות), ומעתה, במסגרת קרבות הגירושים – שגם כך הם עזים וחסרי פשרות – יתבעו בני ובנות זוג נתחים גם מנכסים ששייכים, לפי חוק, לצד השני. האפשרות הזו עולה מריבוי הדעות בין השופטים. למען הבהירות רצוי לאמץ את סיכום חוות דעתה של השופטת דפנה ברק־ארז: "חוסר נאמנות בחיי הנישואים הוא מכאיב. כך גם ניכור, התאכזרות או שחיקה בחיים הזוגיים... המורכבות הגלומה בכך היא חלק מן החיים האנושיים, אולם עליה להישאר מחוץ להסדרים הרכושיים שנדונים בבתי המשפט".

משה גורלי